על מלחמה,הישרדות וגאווה

נכתב ב- 08/04/2013

   


כילדה לא ממש שמעתי את סיפרו של אבי מיימי מלחמת העולם השניה. ולא הייתי מודעת לתלאות ולזוועות שהוא נאלץ לעבור. על איבוד אב שחלה ולא יכול היה עוד לרעב, על מות אחיו התינוק בין זרועותיו המפוחדות, ועל האחריות למשפחה ולמציאת פת לחם בהיותך בסה"כ ילד צעיר, שובב ואוהב חיים. שכל רצונו היה לגלוש בשלג ולהיות אלוף.

אבא תמיד היה עונה לשאלות שלנו, בתשובות קצרות ביותר. כאילו מנסה להתחמק.  אולי כדי לא להעמיס עלינו הילדים את כובד המעמסה בידיעת העובדות על הזוועות שעבר, ואולי גם כדי לנסות ולא להיזכר בהן בעצמו. אבל גם ללא מילים וללא הסיפורים של אבא ניתן היה לחוש ולהבחין, לפחות בחלק ממה שעבר. ואת זאת יבין כל ילד שגדל במשפחה עם ניצולי שואה!

 

    

 

את סיפורו של אבא שמעתי כל פעם בפרקים קטנים. ובראשי חיברתי פיסה ועוד פיסה לכדי סיפור שלם. ורק בשנים האחרונות כשהנכדים התחילו לשאול שאלות, הצליח אבא להיפתח קצת יותר ולספר.

הוא סיפר את סיפור בריחתם מזמוש בפולניה, סיפר על מותו של אביו ממחלה ורעב, על מותו של אחיו התינוק, ועל ניסיונותיו הנואשים להשיג פת לחם לאמו אחותו ואחיו הצעיר. איך נהפך בן לילה לראש המשפחה והוא רק בן 12. ואפילו סיפר להם את סיפור עלייתו לארץ באוניית אקסודוס, שהייתה חוויה קשה בפני עצמה. איך הגיע בסופו של דבר אל הארץ הנחשקת לבד בלי משפחה דרך עליית הנוער, והגיע לקיבוץ. שם פגש את אמא שהגיעה גם כן דרך עליית הנוער ממרוקו. והקסימה אותו ביופיה וכשרונה. התחתנו והקימו משפחה חמה ואוהבת.

 

 

לפני כחמש שנים החליט אחי הבכור אורי, שחייבים לעשות סרט על סיפור חייו של אבא. ואכן לאחר שראיתי את הסרט, הבנתי המון דברים – הבנתי מדוע אבא תמיד היה עטוף במעטפת גסה ומחוספסת כלפי חוץ, אבל כלפינו היה רך כמו צמר גפן. הבנתי למה תמיד היה חשוב לו להכניס הכל למסגרת מוגדרת, בלי הפתעות ובלי לחרוג מהמקובל, הבנתי מדוע תמיד הסתפק במועט ולמה לא רצה לבזבז על מותרות.

אבל יותר ממה שהבנתי, היה מה שחשתי וזו הגאווה בך אבא! התגאתי בך כי למרות התלאות, למרות הזוועות, למרות שאיבדת אב ואח תינוק ולמרות המחלות והרעב היית מספיק חזק ונחוש לעלות לארץ לפתוח בחיים חדשים, להתגייס לצבא ההגנה לישראל ולהקים משפחה. ולהמשיך את החיים הלאה!

 

 

ועל כך, אני אומרת לך אבא,  ניצחת!

תגובה אחת

  1. פדה יהודה ב- 23 באפריל 2017 בשעה 19:31

    זכיתי לדלות מעט אינפרומציה מחויותיו של אברם (אברהם) מתוך שביקרתי רבות בקיבוץ בהיותו חניך בן-שמן ולאחר מכן כחייל , זה היה מוזר וחדש עבורי כל הפרק הזה. ידעתי והרגשתי את אהבתו לאחותי ואולי בשל כך היה לי אפס-קצהו של פתחון לב מצידו בשיחותינו . פוליטית הייתי שלם עם הקו בו צידד וחברתית חשתי גאווה שהוא גיסי שהכרתיו כתוכו כברו בלי כחל וסרק . אברהם עודו בהכרה והגיל נותן בו אותותיו אך החישול שחווה בילדותו מציבות אותו על רגליו . 2 אנקדותות שמבחינתי איפיינו את גיסי לבד מאהבתו ללא גבולות למשפחה :
    1. בביקורי היה לי ממש מוזר לשמוע את הויכוח בינו לבין אחותי לעובדה שהיה אוסף לחם שאנשי הקיבוץ זרקו לפחים . לימים וכאשר נפתח לספר לי חיבקתי אותו והוא לא הבין למה .
    2. שלחתי את בני חגי לסוף שבוע בביתו בקיבוץ . למחרת התקשרה אחותי לבשר לי שחגי בני צבע לאברם את כל העציצים לירק ושאהיה בהיכון לתוכחה. לא המתנתי והתקשרתי לאברם ושאלתיו על החוויה ותשובתו היתה : לפחות היה שואל אותי לאיזה צבע ?? איזה כח התעלות לאיש עם משקע איימים שרבץ עליו ואופי קפדני לסדר , שמצא תעצומות למענה כזה !!

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: